מהי בכלל לידה טראומטית? ומדוע יש צורך לעבד לידה כזאת? חוויית הלידה היא מורכבת מאוד, במימד הנפשי הרגשי, בנוסף כמובן לזה הגופני.
פעמים רבות קורה, במיוחד בחברה שלנו שחוזרת על המנטרה "אמא בריאה ותינוק בריא, זה מה שחשוב", שאין מקום לדבר על מה שהיה, מה שקרה, על הטלטלה המורכבת הזאת, שלפעמים נחווית ממש כטראומה לכל דבר בעניין ומותירה צלקות בנפש. לפעמים זו לא כל הלידה עצמה, לפעמים זה רק רגע אחד, או כמה רגעים בלידה, שהנפש פשוט אינה מסוגלת לקבל, והיא נתקעת איתם שוב ושוב. לפעמים התקיעות הזאת היא מינורית, לפעמים היא ממררת את חייה של האישה, את משפחתה ואת תינוקה. לפעמים היא נעלמת עם הזמן, וצפה מחדש כאשר עולה המחשבה על הריון נוסף, או במהלך הריון נוסף, כאשר הלידה הבאה מתקרבת, ומציפה בחלומות, מחשבות, ופחדים. 

​

נשים רבות מרגישות ש"אין להן זכות" להרגיש רע, להיות "תקועות", או להגיד שחוו טראומה, כאשר הן והתינוק "בסדר".  יכול להיות שחוו במהלך הלידה מצב חירום מלחיץ מאוד, וסכנה להן או לתינוק, אך פעמים רבות אני שומעת "אבל לא קרה כלום בעצם, הלידה היתה בסדר גמור, לא היה שום מצב חירום מטורף" ואפילו נשים שאומרות "בעצם היתה לי לידה קלה ומהירה, לידת בזק" ובכל זאת משהו נתקע. יכול להיות שהיה איש צוות שאמירה לא רגישה שלו שברה את רוחך, או מצבים קשים יותר בהן החוויה הסובייקטיבית (או האובייקטיבית) היו של אובדן שליטה על הגוף, בגלל הסיטואציה או בגלל צוות שלא ביקש הסכמה, או תיבל באמירות לא רגישות או לא אמפתיות. אובדן פרטיות, חשיפה שלא התאימה לך, תחושה של חוסר כבוד כלפי גופך. אולי יש כעס על עצמך ועל איך שהתנהגת, אולי לא הכרת את עצמך, אולי ציפית מעצמך ליותר, אולי דברים לא קרו כמתוכנן, והנפש מסרבת לקבל. 

​

בכל המקרים הללו במשך זמן ארוך הלידה לא יוצאת מהראש, ואת ממשיכה לחשוב עליה שוב ושוב, להריץ את הדברים בראש, לייחל לכך שהם לא יקרו - אפילו שהם כבר קרו... במקרים מסויימים ישנה תסמונת פוסט-טראומטית של ממש שמתיישבת על חוויות עבר ונסיונות עבר בתחומי חיים אחרים, ונדרשת התייחסות מקצועית לעניין.

 

אבל על מה יש לדבר בכלל? מה יש להתלונן? על החוויה שלי? מה זה בכלל משנה, הרי מה שחשוב זה שאני בחיים והתינוק בריא.

כמובן שזה נכון. אבל זה לא מבטל את כל השאר.

ואנחנו יודעים היום הרבה על טראומה, כמו למשל שהמשפט הזה לא מבטל אותה. שזה שנשארת בחיים לא אומר שלא קרה לך משהו שהנפש מתקשה לעתים לעכל, ולפעמים צריך לעזור לה.

​

בתוך הדרישה המיידית לתפקד כאמא, פעמים רבות ליותר מילד אחד, מיד אחרי הלידה, אנחנו מזניחות את המקום הזה, את מה שקרה לנו, וישנה לעתים השתקה בחברה שלנו של המקום הזה, אנחנו לא מרגישות בסדר לספר. לפעמים גם בני הזוג לא יודעים מה קרה לנו בפנים. אנחנו לא רוצות להרגיש שאנחנו "עושות עניין". רוצות לשמוח בתינוק שלנו. אבל הנפש נפגעת. והיא צריכה מקום, לעכל, לעבד. כי אמא בריאה זה לא רק אמא שלמה בגופה, זה גם אמא שלמה בנפשה, שיכולה להסתכל על מה שקרה לה, ולחוות את כל הרגשות שמתלווים אליה - גם רגשות אשמה וכאב, לעתים השפלה או עלבון, וכעס, ולהסתכל נכוחה ולעבד את החוויה הזו עד תומה. 

​

בעיבוד לידה טראומטית אני עובדת עם כלים מתחום הטיפול בטראומה, שהתמחיתי בו, ועבודה בדמיון בשילוב עם הרפיה, המלוות בעיבוד התכנים שעולים מהדמיון והחוויה מחדש של האירועים, כאשר יחד אנחנו יכולות לחוות את קשת הרגשות שעלו סביב האירועים במקום מוגן ובטוח, ולאפשר לנפש לתת להם משמעות.